תולדות הכישוף

תולדות הכישוף
מידע על הספר
סופר	בתחולדה בגשוט
פורסם	1947
נושא	היסטוריית עולם הקוסמים עד המאה ה-20
עותקים	על כל תלמיד בהוגוורטס לרכוש עותק של הספר

[Source]

"בתחולדה בגשוט יצאה לפני מספר עשורים למסע מרתק של ידע קסום. היא תמיד הייתה מוקסמת מן התעלומות והמוזרויות של עולם הקוסמים. 'תולדות הכישוף' בוחן רגעים ועובדות מראשית הזמן ועד המאה ה-19 מה שהופך את הספר לפיסה חיונית בספרות הקוסמים."

—כריכת הספר.

תולדות הכישוף הינו ספר שנכתב ע"י בתחולדה בגשוט, אחת ההיסטוריוניות הבולטות ביותר באיטליה וגרמניה, המכסה את ההיסטוריה של עולם הקוסמים עד סוף המאה ה-19. הספר יצא לאור ב-1947.

הספר הינו ספר לימוד עבור המקצוע תולדות הקסם, החל מהשנה הראשונה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. עותק של הספר עולה 2 אוניות אצל כרך ודף בע"מ.

קטעים ידועים

"בימי הביניים, אנשים מחוסרי קסם (הידועים יותר בשם "מוגלגים") פחדו במיוחד מפני קוסמים, אך לא היטיבו לזהות אותם. בהזדמנויות הנדירות שבהן הם בכל זאת הצליחו לתפוס מכשפה אמיתית או קוסם אמיתי, לא הייתה כל תועלת בשריפתם. המכשפה או הקוסם היו פשוט מבצעים כישוף בסיסי לקירור-להבות ומעמידים פני צורחים מכאבי-תופת, בשעה למעשה חוו לא יותר מאשר תחושת דגדוג קלה ונעימה. סופר שהמכשפה וונדלין המופרעת נהנתה משריפות אלו עד כדי כך, שאיפשרה למוגלגים ללכוד אותה בתחפושות שונות לא פחות מארבעים ושבע פעמים."

—בגשוט מתארת את שריפת המכשפות בימי הביניים.

תולדות הכישוף פרק ראשון

ימי הביינים-

בימי הביניים, אנשים מחוסרי קסם (הידועים יותר בשם "מוגלגים") פחדו במיוחד מפני קוסמים, אך לא היטיבו לזהות אותם. בהזדמנויות הנדירות שבהן הם בכל זאת הצליחו לתפוס מכשפה אמיתית או קוסם אמיתי, לא הייתה כל תועלת בשריפתם. המכשפה או הקוסם היו פשוט מבצעים כישוף בסיסי לקירור-להבות ומעמידים פני צורחים מכאבי-תופת, בשעה למעשה חוו לא יותר מאשר תחושת דגדוג קלה ונעימה. סופר שהמכשפה וונדלין המופרעת נהנתה משריפות אלו עד כדי כך, שאפשרה למוגלגים ללכוד אותה בתחפושות שונות לא פחות מארבעים ושבע פעמים.

ציד המכשפות הייתה רדיפה אחרי קוסמים (ולרוב אף מוגלגים) שנחשדו (או נראו) כעוסקים בכישוף, בדרך כלל נשים, אך בארצות מסוימות גברים הם שהיוו את רוב הנאשמים, ובמקרים שונים גם ילדים עמדו למשפט באשמת כישוף ואף הוצאו להורג. בניגוד לדעה הרווחת ציד המכשפות היה קטן יחסית בימי הביניים. הרדיפה האמיתית תפסה תאוצה בתחילת המאה ה-15, תום ימי הביניים ותחילת הרנסאנס. אפשר ליחס את ראשיתה הממוסדת לבולה שהוציא אינוקנטיוס השמיני ב-1484, השנה שבה החלה כהונתו, לבקשת האינקוויזיטור הגרמני היינריך קרמר. "שמענו בצער", כתב אינוקנטיוס, "על גברים ונשים המוסרים עצמם לשדים ומבצעים מעשי כישוף המזיקים לאדם, לחיות המשק ולכל תנובת השדה".

ציד המכשפות החל בגרמניה ובאיטליה, והתפשט ברחבי מערב אירופה וגם ביבשות אחרות. מספר מקרי המוות כתוצאה מהציד מוערך ב-40,000 עד 100,000.

בשנת 1692 התרחש ציד המכשפות בסיילם שבמסצ'וסטס. בשנת 1735 נאסר ציד מכשפות בחוק האנגלי.

מכשפים בוגרים יכולו  לקרר את הלהבות כשהמוגלגים תופסים ושורפים אותם, אבל ילדים לא, וכך המון ילדים וילדות שנחשדו בקסם הוצאו גם הם להורג.

אופים של העוסקים בכישוף תואר בספר המרכזי באותה תקופה, פטיש המכשפות, מהמאה ה-15. איתור המכשפות והמכשפים, העמדתם למשפט והוצאתם להורג נעשתה ברוחו של ספר זה, שהציג את מלאכת הכישוף כמציאותית, כשטנית וכמאיימת על שלטון האל. גם מרכזיותן של נשים כחשודות תוארה בספר זה, ואכן רוב הקרבנות בארצות מסוימות של צייד המכשפות היו נשים. (לפעמים גם נשים מוגלגיות) במהלך הזמן השתנו והשתכללו האופנים בהן נמצאו העוסקים בכישוף והוכחה אשמתם.

החשש מפני מעשי כישוף לא היה מוגבל לנשים בלבד וגם גברים רבים אשר נחשדו בכישוף נשפטו, עונו והוצאו להורג. למרות האמונה המקובלת, בארצות מסוימות היו אלו גברים ולא נשים שהיוו את מרבית הנאשמים בכישוף. למשל: באיסלנד, 92% מהנאשמים היו גברים,(לפעמים גם גברים מוגלגים) ובאסטוניה 60% מהקורבנות היו גברים, לרוב איכרים בגיל העמידה שעסקו ברפואה עממית. (שהיו מוגלגים לרוב) במשפטי הכישוף שנערכו במוסקבה, שני שלישים מהנאשמים היו גברים. באיים הבריטיים גברים היוו כ60 אחוזים מהנאשמים בציד הכישוף, ובאזור שווייץ היו גבוהים יותר ועמדו על כ80 אחוזים מהנאשמים. בגרמניה גברים בעלי מעמד חברתי גבוה היו מוקד להאשמות, בהמשך בין השנים 1500–1650, היו אלו גברים צעירים שהיו בסיכון גבוה למצוא עצמם נאשמים בעוון כישוף.

אנשים תפסו גם מוגלגים מכיוון שהם לא ידעו בבירור מי קוסם לפעמים, הם היו לוקחים אנשים שנראים חשודים, והמון מהם אלה היו מוגלגים חסרי מזל, שלא עשו שום פשע. רוב הקוסמים גם לא פשעו, אלא רק השתמשו בקסם לצרכים אישיים, אך למוגלגים זה נראה היה מסוכן ומרושע, כך שהם הוציאו להורג כל מי שמבחינתם היה חשוד לשימוש בקסם.

היו גם כמה קוסמים רעים בהיסטוריה, שהיו עושים קסמים גדולים ומשוגעים ליד מוגלגים, ואז מתעתקים משם, וכך היו תופסים אנשים שלא עשו כלום, ולא יכולים לבצע מעשי קסם, מוגלגים.

לפעמים הקוסמים הרעים שגרמו להוצאת ההורג של המוגלגים היו חוזרים לצפות במותם של המוגלגים, והיו צוחקים על כך.

צייד המכשפות בסיילם, הקרוי גם משפטי המכשפות בסיילם (באנגלית: Salem witch trials), מתאר רצף אירועים שהתרחשו בעיירה האמריקאית סיילם שבקולוניית מסצ'וסטס בשנת 1692. במהלך חצי שנה נידונו 13 נשים ו-6 גברים למוות בתלייה על ידי בית המשפט המקומי, לאחר שהורשעו במעשי מאגיה שחורה וכישוף. אדם נוסף הומת בעינויים, לאחר שסירב לעמוד למשפט בבית משפט אזרחי בהאשמה כזאת. מאות אחרים, שלא הורשעו, נכלאו לעיתים לזמן ממושך, לאחר שנחשדו כעוסקים בכישוף.

עצם הדיון וההרשעה בבית משפט אזרחי על עבירות הכישוף, וההוצאות להורג בעוון כישוף, בהיקף כה גדול בתקופה של מספר חודשים, היה תופעה יוצאת דופן, ייחודית לעיירה סיילם ולשנת 1692, והיא תופעה לא פשוטה להסבר בהיסטוריה של ארצות הברית.

לצערנו ידוע שאחת משלוש עשרה הנשים הייתה מכשפה אמיתית, אך היא לא עשתה קסם בזמן שתפסו אותה, היא הייתה קורבן ל "מכשף רשע"

"היו גם כמה קוסמים רעים בהיסטוריה, שהיו עושים קסמים גדולים ומשוגעים ליד מוגלגים, ואז מתעתקים משם, וכך היו תופסים אנשים שלא עשו כלום, ולא יכולים לבצע מעשי קסם, מוגלגים."

מכשף הרשע הזה היה אחד מהמפורסמים בזמנו, ומהמכשפים הטובים ביותר. הוא חשב שהמכשפה היא מוגלגית. (למכשפי רשע היה שנאה ענקית נגד מוגלגים) ועשה לידה את כישוף "אגוואמנטי" ומיד החלו להישפך מים לכל עבר, וברגע שזה קרה הוא התעתק רחוק משם, ותפסו את המכשפה, שהייתה טובת לב, ולא פגעה באדם, היא לא הייתה אם השרביט שלה, ככה שלא יכלה לעשות לחש שחרור מהחבלים, ונתלתה, יחד עם עוד 18 מוגלגים. רוב ההוצאות להורג היו עם אש, ככה שרוב המכשפים יכלו לעשות לחש קירור להבות, אך מקרה זה היה בתלייה, ולמכשפה לא היה שרביט, ולא היה סיכוי להימלט.

לאחר בערך חצי שנה, תפסו שישה "חשודים לקסם" ושניים מהם היו מכשפי רשע, שעשו קסם ליד המוגלגים, והתכוונו להתעתק, אך תפסו אותם לפניי שהספיקו.

המוגלגים שתפסו אותם לא ידעו בברור מי עשה את הקסם, כך שלקחו גם את המוגלגים שהיו בסביבה להוצאה להורג, וכך הוציאו עוד חמישה להורג, בתלייה.

לאחר יום "קוסם רשע" אחר התעתק לתוך העיירה באמצע הלילה, אחרי שבילה בעיירה הוגסמיד.

לצערו, אחת החנויות הייתה פתוחה, וכמה אנשים ראו אותו, השמועות אומרות שהם העלימו עין עד לבוקר, ולמחרת בבוקר הם הגיעו לביתו, ושרפו את הבית יחד איתו, בעוד הקוסם ישן.

מוגלגים שהוצאו להורג:

בשנת 1688 ג'ון פוטנאם המוגלגי, אחד מראשי שתי המשפחות החשובות בסיילם, הזמין את סמואל פאריס, שהיה איש אמיד, סוחר ובעל קרקעות מברבדוס, לשאת דרשות בכנסיית הכפר. שנה לאחר מכן, קיבל על עצמו פאריס את משרת כומר הכפר. הוא עבר לכפר סיילם עם משפחתו, ושפחתו האינדיאנית טיטובה.

בשנת 1692, חלתה בטי פאריס בתו הצעירה בת העשר, ולקתה בתסמינים מוזרים שכללו עוויתות כאב, הזיות וחום. ברקע התקופה עמד ספר פופולרי שיצא לאור בשם, "השגחות אלוהיות חקוקות בזיכרון", מאת קוטון מאת'ר, אשר תיאר מקרה של עיסוק בכישוף מאותה התקופה וכלל תיאור תסמינים דומים, דבר שתמך באמונה שהלכה ונפוצה כי ייתכן והילדה נפלה קרבן למעשה כישוף.

החשדות הלכו וגברו כאשר בתו בת ה-11 של ג’ון פוטנאם, אן, וחברותיה מרסי לואיס בת ה-17, ונערה נוספת בשם מארי וולקוט, גילו תסמינים דומים. רופא שניסה ללא הצלחה לטפל בנערות החולות סבר כי ייתכן והגורם לבעיה הוא על טבעי. מקרים נוספים של נערות חולות נתגלו, והחשדות בנוגע למקור מחלתן העל טבעי של הנערות והילדות הלכו וקיבלו תאוצה.

בחודש פברואר נעצרו שלוש הנשים הראשונות בחשד למעשה כישוף. הדבר קרה לאחר ששתיים מהנערות בטי פאריס ואביגייל וויליאמס הצביעו על הנשים הללו כאחראיות למחלתן וציד המכשפות החל. בהמשך גם אן פוטנאם ומרסי לואיס סיפרו על כך שראו מכשפות עפות בשמיים, וכפועל יוצא של האשמות אלו החלו החשדות לקבל תמיכה רבה יותר.

על רקע אירועים אלה הגיע לחלל האוויר בעיירה סיילם, סיפורה של שפחה אינדיאנית, שייתכן שהייתה מעורערת בנפשה, על כישופים שבהם היא עוסקת, תוך "הפללה" של מספר בנות צעירות נוספות העוסקות לכאורה בכישופים ביחד עמה.

המשפט התקיים כמשפט פלילי לפי החוק, ובהשתתפות חבר מושבעים. הראיות שהובאו בפני בית המשפט כללו, מלבד עדויות ראיה, גם ראיות נסיבתיות, שבהן הראתה התביעה לבית המשפט כי לאחר מעשי הכישוף לכאורה היה שינוי של ממש בתחומים שונים, כדוגמת שינויים במצב בריאותם של אנשים אחרים או של בעלי חיים בעיירה. פרט לשלושת המקרים האחרונים, כל המקרים שנשמעו בפני בית המשפט וחבר המושבעים, ושהואשמו בכישוף, הוכרו כאשמים ונגזר עליהם דין מוות. איש לא נמצא חף מפשע. לא הייתה אפשרות להתחמק מהסטיגמה של "מכשף" או "מכשפה". בית המשפט חס רק על חייהם של אלה שהודו כי אכן עסקו בכשפים, הביעו חרטה, ומסרו שמות של מכשפים ומכשפות אחרים. בשני מקרים התחשב בית המשפט בכך שהנאשמות היו בהיריון. לכן עוכב גזר הדין עד לאחר שילדו.

סדרת ההוצאות להורג החלה ב-10 ביוני 1692 והסתיימה ב-22 בספטמבר 1692. נתלו 19 אנשים, כולל כומר: שלוש עשרה נשים ושישה גברים. רוב הנשים היו צעירות, מעט לאחר גיל ההתבגרות. אחת מהם כמו שהסברנו קודם הייתה מכשפה אמיתית, שנקלעה לתקרית "מכשף רשע".

רק הוצאה להורג אחת לא הייתה בתלייה או שריפה. במקרה של גילס קורי (Giles Corey), חוואי בן 80, שסירב להשיב כאשר נשאל על ידי בית המשפט האם הוא מודה באשמה, מאחר שלדבריו לא הסכים כלל לעצם קיום המשפט. ללא התייחסות לעצם ההודאה, לא יכול היה בית המשפט, מבחינה חוקית, להמשיך בדיון בעניינו. הוחלט שהוא יימחץ על ידי אבנים גדולות עד שיסכים להשיב לשאלת בית המשפט בעניין ההודאה באשמה. לאחר יומיים של שהיה מתחת לאבנים נפח קורי את נשמתו, מבלי שמסר הודאה. סירובו להתייחס בבית המשפט לשאלת האשמה מוסבר לעיתים קרובות כרצון מצידו לדאוג ליורשיו ולמנוע העברת חוותו ושאר רכושו לידי המדינה, כמורשע בהליך פלילי.

בשני מקרים הומתו גם כלבים, לאחר שבית המשפט השתכנע כי סייעו למעשי הכשפים. (כול הכלבים היו כלבים של מוגלגים, ולא סייעו לשום קסם)

שלוש הנידונות הראשונות שהורשעו היו טיטובה (שהייתה מכשפה חצוית דם), משהייתה שפחתו של סמואל פאריס וממוצא אינדיאני, שרה גוד שהייתה קבצנית ללא משפחה (הייתה מוגלגית) ושרה אוסבורן, שהייתה קשישה רגזנית ולא אהובה בעיירה (הייתה מוגלגית שידעה את עולם הקסם, וידעה על הכישופים) בתחילת המשפטים לא היה מובן מאליו כי ייגזר על הנאשמות עונש מוות, ולפי מאמרו של דוגלס לינדר בקישור למטה, ייתכן כי העניין היה מסתיים בנזיפה, אילולא הודתה באשמה הנאשמת הראשונה, טיטובה, לאחר עינויים כבדים, תוך פירוט האופן שבו הגיע אליה השטן בעצמו כשהוא מופיע לעיתים ככלב או כחזיר. היא הודתה והצהירה כי היא וארבע מכשפות אחרות ביצעו מעשי כישוף, ובכך קשרה את הנאשמות האחרות לעדותה. לפי טענתו של דוגלס לינדר, וידויה של טיטובה הצליח להפוך אותה משעיר לעזאזל אפשרי לדמות מרכזית בתביעות המתרחבות. וידויה תרם גם להשתקת רוב הספקנים, ואיפשר את תחילתו של ציד המכשפות הקנאי.

בנוסף לנדונים למוות שהיו, היו בין 100 ל-200 חשודים בכישוף שהוחזקו במאסר, במשך חודשים רבים (עד שנה), ועניינם לא הובא עדיין לערכאות משפטיות.

לאחר מספר חודשים החלו לעלות ספקות בדבר העובדה כי דווקא בעיירה סיילם קיים מספר כה גדול של אנשים העוסקים בכישוף. ספקות הועלו גם באשר לאפשרות כי אנשים מכובדים רבים כל כך עשויים להיות אשמים. הפרשה החלה להגיע לסיומה לאחר שאפילו הכומר בורוז (שהיה מוגלגי), שהיה כומר העיירה בעבר, נידון למוות. בתפילה שנשא לפני מותו בפני הציבור, ציטט פסוקים מהתנ"ך, דבר שלכאורה לא היה ביכולתו לעשות אילו היה נציגו של השטן ועוסק בכישוף. הדבר החל לעורר את אנשי העיירה למחשבות שניות והצית את הספק בדבר "האמת". משפטי המכשפות נמשכו עוד שלושה חודשים, והמשיכו לעורר ספקות נוספים בציבור, כולל בעיתונות. באחת מהעבודות שפורסמה, במה שכונה "העלון הראשון של אמריקה בנושא הראיות", בשם "מקרים של מצפון" נטען ש"עדיף כי עשר מכשפות חשודות יימלטו על פני הרשעתו של אדם אחד חף מפשע". במשך מספר חודשים נוספים הוגשו למושל העיירה מאמרים וגילויי דעת של אנשי ציבור ושל כמרים בעניין, דבר שהביא בסופו של דבר לסיום המשפטים.

בחודש נובמבר 1692, לאחר כחצי שנה של דיונים בבתי המשפט, ו-19 הוצאות להורג בתליה (ובנוסף ג'יילס קורי שמת בעינויים (מוגלגי), פיזר המושל את בית הדין. המורשעים בדין שנגזר עליהם עונש מוות נותרו במאסר והמתינו לגזר דינם עוד שלושה חודשים. בחודש ינואר 1693 חנן המושל את כל העצירים הנידונים למוות. למרות סיום משפטי המכשפות, נותרו במאסר עוד "חשודים" שהואשמו במעשי כישוף, חלקם עד חודש מאי 1693.

בחודש אוגוסט 1706 הקריא הכומר גרין, שהחליף את הכומר פאריס לאחר תום האירועים, את התנצלותה של אן פוטנאם (מוגלגית) בכנסייה:

"אני מבקשת להיכנע בפני האל בשל אותה התרחשות עצובה ומשפילה במשפחת אבי בשנת 92; אשר בה אני, בהיותי ילדה, ובהשגחת האל, הפכתי לכלי האשמה בפשעים חמורים של מספר אנשים, ואשר בשל כך חייהם נלקחו מהם, ואשר בעת הזו ישנה קרקע מוצקה וסיבות טובות להאמין שהם היו אנשים תמימים: ושזו הייתה אשליה גדולה של השטן שהטעה אותי בזמן העצוב ההוא."

פוטנאם הייתה בת 11 בעת ציד המכשפות ונמנתה על הילדות החולות. רבים מהאנשים שהאשימה בכישוף נחשבו לאויבים של בני משפחתה. בין היתר, הייתה הראשונה להאשים את הכומר לשעבר של הקהילה.

טיטובה, שפחתו של סמואל פאריס (מוגלגית, שהאמינה בקסם), הואשמה בעיסוק בכישוף ובמאגיה שחורה. השפחה נשפטה ובמשפטה ככל הנראה, טענותיהם של המאשימים אותה בכישוף נשמעו אמינות מאוד מפני שהשפחה הייתה ממוצא אינדיאני, ואינדיאנים נתפשו בעיני הקהילה הנוצרית כבעלי אמונות המבוססות על כישוף ומאגיה שחורה.

בלית ברירה לאחר שחויבה להודות בהאשמות כלפיה, נאלצה השפחה האינדיאנית לחשוף את שותפיה למעשי הכישוף, כביכול. השפחה האשימה שתיים משכנותיה, נשים שאנשי סיילם לא אהבו בשל היותה של אחת מהנשים קבצנית חסרת משפחה ובשל אופיה של השנייה שהייתה אישה מבוגרת וכעוסה, בעלת מזג חם. במשפט השפחה הודתה במעשיה כאמור לעיל אך למרבה הפלא החלה בפירוט מעשיה, דבר שגרם לה ולמכשפות שפעלו איתה כביכול שיגזרו עליהן מוות בתליה בעוון כישוף, על לא עוול בכפן. ככל הנראה האנשים האחרים שהואשמו במעשי כישוף ומאגיה שחורה (שלושה עשר אנשים במספר) הואשמו כתוצאה ממתח וכעס ששררו בעיירה כתוצאה מאסונות רבים שפקדו אותה. אנשי העיירה תלו את האסונות שפקדו אותם (כגון פשיטות אינדיאנים, הרס יבול כתוצאה ממזג אוויר, מחלות וכו') בזעמו של האל שהתעורר בו על ידי עיסוק בכישוף, דבר שהיה אסור בנצרות. אנשי העיירה חיפשו שעיר לעזאזל שיוכלו להאשים אותו באסונות הללו ומצאו את האנשים הללו כאשמים. חלקם אף היו במעמד חברתי גבוה בעיירה, ביניהם אף כומר הכפר לשעבר, ג'ורג' ברוז.

מכשפות סמלסברי (אנגלית: Samlesbury witches) הוא כינוי לשלוש נשים מהכפר סמלסברי בלנקשייר, אנגליה - ג'יין סאות'וורת' (מכשפה להורים מוגלגים), ג'נט בירלי ואלן בירלי (מוגלגיות שידעו את עולם הקסם)- שהואשמו בפעולות כישוף בתחילת המאה ה-17. עדת התביעה המרכזית במשפטן הייתה ילדה בת 14 בשם גרייס סוורבאטס. המשפט נערך בבית המשפט של לנקסטר ב-19 באוגוסט 1612, והיה חלק מסדרת משפטי מכשפות שנערכו שם במשך יומיים, שנחשבים בין הידועים ביותר בהיסטוריה של אנגליה. משפטים אלה נבדלו במקצת ממשפטי מכשפות אחרים שנערכו באותה תקופה. תומאס פוטס, פקיד בית המשפט, פרסם את רשמיו מההליכים השונים בספרו Wonderfull Discoverie of Witches in the Countie of Lancaster. מאפיין נוסף היה מספר ההרשעות וההוצאות להורג בתלייה, שהיה גבוה יחסית ועמד על עשר בלנקסטר ומקרה נוסף ביורק.למרות מספר ההרשעות הגבוה כל שלוש הנשים מסמלסברי זוכו.

שלוש הנשים מסמלסברי הואשמו ברצח ילדים ובקניבליזם, וזאת בניגוד לאישומים במשפטים האחרים שנערכו בפני אותו מותב, שהיו גרימת נזק באמצעות כישוף. טיעוני התביעה נגד שלוש הנשים התערערו מאוד לאחר שהשופט חשף את סוורבאטס כ"כלי לעדות שקר של כומר קתולי". מספר היסטוריונים, בהם יו טרבור-רופר, טענו כי משפטי המכשפות של המאה ה-16 והמאה ה-17 היו תוצאה של מאבקי הדת באותה תקופה, כאשר הכנסייה הקתולית והכנסייה הפרוטסטנטית היו נחושות למגר את מה שהיה לשיטתן כפירה.

-15 באפריל החל שופט השלום רוברט הולדן בחקירות בסמלסברי, אזור השיפוט שלו, לאחר ששמע על חקירות ומשפטים בנוגע למעשי כישוף שנעשו במחוז לנקסטר (כיום לנקשייר). כתוצאה מכך נשלחו שמונה תושבים לבית המשפט של לנקסטר, ומתוכם שלוש הנשים מסמלסברי הואשמו בהטלת כישוף על גרייס סוורבאטס, נכדתה של ג'נט בירלי ואחייניתה של אלן בירלי.

המשפט נערך ב-19 באוגוסט בפני השופט סר אדוארד ברומלי, ששאף לקבל קידום ולעבור לבית משפט ליד לונדון, והיה נחוש לפעול לפי רצונותיו של המלך ג'יימס, שהיה מי שהחליט על מינויים כגון זה[10]. לפני תחילת המשפט הורה ברומלי לשחרר חמישה נאשמים מסמלסברי, תוך מתן אזהרה על כך שיתרחקו מכל דבר הקשור לכישוף על מנת שלא יוטל בהם חשד נוסף בעתיד. שלוש הנאשמות הנותרות - ג'יין סאות'וורת', ג'נט בירלי, ואלן בירלי - הואשמו במגוון פעולות כישוף וקסם שהפעילו על גרייס סוורבאטס, והכחישו בתוקף את ההאשמות. גרייס בת ה-14 הייתה עדת התביעה הראשית.

גרייס הייתה הראשונה שהעידה במשפט. בהצהרתה היא טענה שסבתה ודודתה, ג'נט ואלן בירלי, יכלו להפוך לכלבים וכי הן "רדפו והרגיזו אותה" במשך שנים. היא הוסיפה וטענה כי הן גררו אותה בשערותיה לראש ערימת חציר, ובפעם אחרת ניסו לשכנע אותה להטביע את עצמה. גרייס הוסיפה כי היא נלקחה על ידי קרובותיה לביתם של תומאס וולשמן ואשתו, על מנת לחטוף משם את התינוק של הזוג וולשמן ולמצוץ את דמו. גרייס טענה שהתינוק מת לילה אחד לאחר מכן, וכי לאחר קבורתו בכנסיית סמלסברי הוצאה גופתו על ידי אלן וג'נט בירלי. היא טענה שהן לקחו את הגופה לביתן, בישלו אותה ואכלו אותה, והשתמשו בשרידיה להכין משחה שתאפשר להן לשנות את צורתן. היא טענה גם שסבתה ודודתה, ביחד עם ג'יין סאות'וורת', השתתפו במפגשי מכשפות שנערכו בלילות יום חמישי ויום ראשון במקום המכונה "רד באנק", על הגדה הצפונית של נהר ריבל. המפגשים היו עם "ארבעה דברים שחורים, המתנשאים למעלה, ואינם דומים לאדם בפניהם", עמם הן אכלו, רקדו וקיימו יחסי מין[.

העד הבא היה תומאס וולשמן, אבי התינוק שנטען כי נחטף, נרצח ונאכל על ידי הנאשמות. וולשמן אישר כי תינוקו מת מסיבות לא ידועות בגיל שנה. בהמשך עדותו סיפר כיצד גרייס סוורבאטס התגלתה שוכבת על רצפת האסם של אביו כמו אדם מת בערך ב-15 באפריל, והתאוששה רק יום אחד לאחר מכן. שני עדים אחרים, ויליאם אלקר וג'ון סינגלטון, אישרו כי סר ג'ון סאות'וורת', חותנה של ג'יין, סירב לעבור מול הבית של בנו ג'ון, כיוון שהאמין כי ג'יין היא "אישה רעה, ומכשפה", ואף האמין כי היא תרצח את בעלה

תומאס פוטס, פקיד בתי המשפט של לנקסטר, סיפר כי לאחר שמיעת העדויות השתכנעו רוב הנוכחים בבית המשפט ששלוש הנשים אכן אשמות בעבירות שיוחסו להן. פוטס סיפר כי הנשים נשאלו מהי תגובתן להאשמות שהועלו נגדן, ובתגובה הן הכחישו את ההאשמות והתחננו בפני השופט לחקור מחדש את גרייס סוורבאטס. העדים החלו לריב ביניהם, ובסופו של דבר הודו כי גרייס הודרכה כיצד לספר את סיפורה על ידי כומר קתולי בשם תומפסון. ברומלי הורה לילדה להיחקר על ידי שני שופטי שלום, ויליאם ליי ואדוארד צ'יסנל. היא נשברה בחקירתה, ובהדרגה חשפה כיצד סיפורה היה שקרי, וכיצד הודרכה מה לומר על ידי כריסטופר סאות'וורת', דודהּ של ג'יין סאות'וורת' באמצעות נישואים סאות'וורת' היה הכומר הישועי של סמלסברי הול, שגם הסתתר באזור סמלסברי. ליי וצ'יסנל חקרו את שלוש הנשים הנאשמות וביקשו לדעת מדוע הכומר סאות'וורת' בדה את העדויות נגדן, אך ההסבר הטוב ביותר שניתן על ידן היה שכל אחת מהן מתפללת בכנסייה האנגליקנית.

השופטים סברו כי שני האיומים המשמעותיים ביותר על אורח החיים היעקוביני בלנקשייר הם הכישוף והמורדים הקתוליים, ורצו להיראות בפני המלך ג'יימס כמי שמטפלים בשניהם באותה נחישות. הרשויות חשדו שסמלסברי הול, בית משפחת סאוות'וורת', הוא מקום מקלט עבור כמרים קתולים, ולפני המשפטים של 1612 הוא היה נתון במשך תקופה ארוכה תחת מעקב חשאי של הממשלה.ייתכן שאחד ממניעיו של שופט השלום רוברט הולדן בחקירותיו היה רצונו "להוציא בעזרת עשן את הכומר הישועי", כריסטופר סאות'וורת' (מוגל).

עם חתימת האמנה הבינלאומית לשמירת סודיות הקוסמים בשנת 1689, ירדו הקוסמים למחתרת לצמיתות. אך טבעי היה שתיווצרנה קהילות קטנות של קוסמים כמובלעות בתוך האוכלוסייה הכללית. עיירות וכפרים אחדים משכו אליהם כמה משפחות קוסמים, שחברו אלה לאלה לשם תמיכה והגנה הדדית. ראוי לציין כפרים כגון טינוורת' בקורנוול, פלג'לי עילית ביורקשייר ואוטרי סנט קצ'פול בחוף הדרומי של אנגליה, שבהם התקבצו משפחות קוסמים אשר חיו לצד מוגלגים סובלניים (לעתים תחת השפעתו של לחש קונפונדוס). המפורסם שבכפרים הקסומים-למחצה הללו הוא, לדעת אחדים, מכתש גודריק במערב אנגליה, שם נולד הקוסם הגדול גודריק גריפינדור, ושם יצר הקוסם וחרש-המתכות בומן רייט את הסניץ' המוזהב הראשון. בית הקברות שם מלא שמות של משפחות קוסמים קדומות, דבר אשר ללא ספק מסביר את האגדות המלוות את הכנסייה הקטנה זה מאות בשנים, על רוחות רפאים הרודפות את המקום.

בתקופה ההיא עוד היו מוסדות לקוסמים שהתערבבו עם העולם המוגלגי, וכך סיכנו את עצמם לחשיפה ממוגלגים, לאט לאט נבנו עוד בתי ספר לכישוף וכיום קשה למצוא בית ספר לכישוף אחד שהעולם המוגלגי מכיר, ונראה שבכלל אין כזה, מרצון שמירה על סודיות שהלך והתהדק עם השנים.

המוגלגים היחידים כיום שכן יודעים על קיום העולם הקוסמים בוודאות, זה הורים מוגלגים לילדים קוסמים, וראשי ממשלות, וכך ראש משרד הקסמים יכול לדווח לראש הממשלה המוגלגי אם משהוא רע הולך להתרחש, וצריך להזהיר את הקהילה המוגלגית מפני סכנה.

---

"עם חתימת האמנה הבינלאומית לשמירת סודיות הקוסמים בשנת 1689, ירדו הקוסמים למחתרת לצמיתות. אך טבעי היה שתיווצרנה קהילות קטנות של קוסמים כמובלעות בתוך האוכלוסייה הכללית. עיירות וכפרים אחדים משכו אליהם כמה משפחות קוסמים, שחברו אלה לאלה לשם תמיכה והגנה הדדית. ראוי לציין כפרים כגון טינוורת' בקורנוול, פלג'לי עילית ביורקשייר ואוטרי סנט קצ'פול בחוף הדרומי של אנגליה, שבהם התקבצו משפחות קוסמים אשר חיו לצד מוגלגים סובלניים (לעתים תחת השפעתו של לחש קונפונדוס). המפורסם שבכפרים הקסומים-למחצה הללו הוא, לדעת אחדים, מכתש גודריק במערב אנגליה, שם נולד הקוסם הגדול גודריק גריפינדור, ושם יצר הקוסם וחרש-המתכות בומן רייט את הסניץ' המוזהב הראשון. בית הקברות שם מלא שמות של משפחות קוסמים קדומות, דבר אשר ללא ספק מסביר את האגדות המלוות את הכנסייה הקטנה זה מאות בשנים, על רוחות רפאים הרודפות את המקום."

—על התקהלות הקוסמים לאחר חתימת האמנה הבינלאומית לשמירת סודיות הקוסמים ב-1689.

מאחורי הקלעים

• למרות שהיה זקוק לו בשביל שיעור תולדות הקסם, הארי פוטר מעולם לא קרא את הספר, אולי רק פתח ועיין בו מעט מדי פעם. עם זאת, את השם 'הדוויג' הוא מצא בספר זה. 
• בגרסאות הבריטיות המוקדמות של הספר הארי פוטר והאסיר מאזקבאן, נכתב בטעות שהספר נכתב על ידי אלברט רוח, במקום בתחולדה בגשוט. הטעות תוקנה בגרסה האמריקנית ובגרסאות בריטיות מאוחרות יותר.